לא שומעים ולא מקשיבים – ממש מעצבנים!

אבא, אמא - לא משנה.
כשהילד שלי לא מקשיב לי זה גורם לי להגיב, תגובה רגשית, אמנם אני מגיב במילים אבל יש כאן הרבה רגש, ורגש לא נעים בדרך כלל.
או שזה כעס, או תסכול, או בחוסר סבלנות או ממקום של ייאוש וחוסר אונים.
אם נקשיב למחשבות שלנו על הילד שלנו שלא מקשיב וודאי נשמע משפטים כמו:
"לא אכפת לו,
לא מעניין אותו שום דבר,
איזה חצוף,
איזה מעצבן,
נמאס לי,
מה אתה עושה את עצמך,
הגיע הזמן ש...".
מצד שני אם נעצור רגע וכנס לרגע ל'נעליים שלו' המחשבות יכולות להשתנות ל:
ייתכן והוא עסוק בעניין שהוא,
הוא לא שם לב שדברנו אליו,
אולי הוא לא רוצה לעשות את מה שאנחנו מבקשים,
או שקשה לו להפסיק לעשות את מה שהוא עושה.

אנחנו כבר יודעים שילדים עם הפרעת קשב וריכוז חסרים בקשב.
הנתקים במוח שלהם לא מפסיקים כשאנחנו מדברים אליהם או מבקשים בקשות.
אני חושבת שכדי שנצליח להעביר לילד שלנו את מה שאנחנו רוצים ממנו בואו נוודא שהוא שומע אותנו.
בואו נברר שהקול שיוצא מהפה שלנו מגיע לאוזן שלו.

כי אם הוא לא שומע הוא וודאי שאינו יכול להקשיב.
איך נדע שהילד שלנו שומע אותנו?
ניגש אליו
'נבקש' את העיניים שלו
נוודא שהוא מביט בנו
נבקש שיקשיב רגע
בקול רגוע וסמכותי
אין לי ספק שתקבלו הקשבה!

בעצם כדי ליצור הקשבה אנחנו, ההורים, המבוגרים האחראים בבית, נדרשים ליצור תנאים טובים להקשבה.
וכולנו נצא מרווחים.
בהצלחה ובהקשבה!

אנחנו גם יכולים לשאול את הילד שלנו האם הבקשה שלי ברורה, או - מה אני מבקש ממך?
הכיוון הוא לחפש ערוץ אחר.

כל מקרה אם אנחנו מנסים דרך שהיא והיא לא עוזרת, שוב ושוב, יהיה נכון לעצור רגע ולשאול את עצמנו
אולי אנסה דרך אחרת, מה אני יכול לעשות אחרת שיהיה יעיל יותר.
ההמלצה שלי לעשות את זה כשאנחנו רגועים, לא כשאנחנו בתוך הסיטואציה.
לתפוס מרחק של זמן או של מקום.