מה הקשר בין מאמץ, כישלון ותסכול מיטבי, לבין הפרעת קשב וריכוז

כמה כישלונות מזמנת לנו הפרעת קשב וריכוז? הרבה!

"פחד מכישלון הוא תקרת זכוכית להצלחה",
ציטוט ממאמר שהתפרסם בידיעות אחרונות בערב יום הכיפורים,
מאמר של פרופ' יורם יובל.
קראתי בשקיקה כל מלה במאמר הזה,
ניסיתי להעמיק ולהבין כל משפט שנאמר בו.
התחברתי מאד לתפקיד המאמנת שבי,
מאמנת במיקוד הפרעת קשב וריכוז,
והבחנתי שאני מאד מעודדת ומכוונת הורים לתמוך,
לעודד,
לפרגן,
להעצים,
לשבח את הילדים שלהם,
עם קשיי הקשב והריכוז – הקשיים הרגשיים – הלימודיים – והחברתיים.
אבל אני פחות מדי מדברת על – זה בסדר שיתנסו,
וזה עוד יותר בסדר שייכשלו.
מדברת אבל ממש פחות מדי,
לא מספיק בהדגשה,
לא מספיק באומץ.
וזה שלי.
וכאן נכנס מונח שאני לוקחת על עצמי לאמץ – תסכול מיטבי.
לאפשר לילדים להיות מתוסכלים במידה.
במידה כזו שתהיה להם מוטיבצייה עדיין להמשיך ולהתנסות,
להמשיך ולהתאמץ.
את מסר המאמץ אני בהחלט מעבירה וגם אליו מתייחס פרופ' יורם יובל –
שמספר על ניסוי שעשתה פסיכולוגית חוקרת עם קבוצת ילדים (400),
כשכולם קיבלו את אותה משימה.
למחציתם היא החמיאה על ההצלחה ולמחצית השנייה על המאמץ.
ותנחשו מה קרה בעתיד –
אלה שהוחמאו על ההצלחה,
על החוכמה שלהם,
סרבו להתנסות באתגר חדש,
ואלה שהוחמאו על המאמץ שלהם הסכימו להתנסות שוב.
המאמר הזה הותיר אותי עם חומר למחשבה
ועם תחושה טובה של ערך.