סיפור אחר

ראינו השבוע שוב את סרטו של אבי נשר – סיפור אחר. סרט מרתק, מורכב מדמויות שכל אחת מהן יש לה סיפור אחר.
המשפט שהכי תפס אותי היה:
"כשנולד לך ילד זה כאילו נולדו לך שניים, הילד שדמיינת והילד האמיתי ובאיזו נקודה אתה צריך לבחור בין השניים".
עם כאב רב, אני שומעת הורים שמגיעים אלי לתהליך אימון, את התחושה הזו שהם לא אוהבים את הילד שלהם,
או לא מסוגלים יותר להכיל אותו, להיות בחברתו.
אחת האמהות שתפה אותי שהיא לא מסוגלת לשאת את המגע של הילד שלה.
החוויה היא מאד כואבת, מורכבת, כשייסורי מצפון ורגשות אשמה מלווים אותה.
ההורים האלה, שמגיעים אלי, או לכל איש מקצוע אחר שיכול לסייע להם,
הם הורים אמיצים, מחוייבים, מוכנים להתאמץ ולקחת אחריות.
ולשמחתי, בדרך כלל, בתהליך אימון עם ההורים הם מצליחים לשנות את נקודת המבט שלהם,
את התפיסה והגישה שלהם כלפי הילד שלהם.
הם מצליחים להבין טוב יותר את מקור הקושי, את זה שהילד לא עושה בכוונה,
את ההתמודדות האישית של הילד עם כל הדרישות החינוכיות שמסביב.
והם מצליחים לעשות שינוי. וזהו שינוי מבורך שפותח את הלב, מביא אהבה,
מאפשר תקשורת טובה יותר עם הילדים,
מאפשר להורים להרגיש טוב עם ההורות שלהם מצד אחד
ומצד שני לסייע לילדים שלהם להצליח.


לפני מספר שנים הנחיתי קבוצת הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, השותפה שלי להנחייה
הביאה אתה סיפור ואני שמחה לשים אותו כאן:

wellcom to holland

"כשעומד להיוולד לך תינוק, זה כמו לתכנן חופשה אגדתית באיטליה:
אתה קונה מפה וספר הדרכה, ומתכנן תכניות נפלאות של מה תעשה ולאן תלך:
הקולוסאום, הפסל של דוד, הגונדולות בוונציה.
אתה אפילו לומד להגיד מספר משפטים באיטלקית ואתה מתרגש מאד מן החוויה שצפויה לך.
חסר סבלנות אתה כבר להוט לצאת – והנה מגיע היום המיוחל.
נרגשים אתם אורזים מזוודות, יוצאים לדרך וכמה שעות אחר כך המטוס נוחת והדיילת אומרת –
ברוכים הבאים להולנד!
– הולנד! אתה שואל "מה זאת אומרת הולנד?
אנחנו אמורים להגיע לאיטליה, כל חיי חלמתי להגיע לשם" –
אבל היה שינוי בתכנית הטיסה, אתה בהולנד וכאן עליך להישאר.
הדבר החשוב הוא שלא הביאו אותך למקום נורא או דוחה, מלא במגיפות, רעב או מחלות אחרות.
זה רק שהגעת למקום שונה מזה שתכננת. ועכשיו, צריך לצאת ולקנות מדריך טיולים אחר,
מפחות אחרות, וללמוד מילים בשפה שונה.
ואתה פוגש אנשים שמעולם לא פגשת בעבר. אכן, מקום שונה. אולי איטי יותר מאיטליה, אולי פחות מהודר או ראוותני.
אבל רק מקום אחר.
לאט לאט אתה מתאושש, לוקח נשימה עמוקה ומתחיל להתבונן סביבך ולראות שבהולנד יש טחנות רוח,
פרחים מרהיבים ואפילו אמנים מפורסמים.
עדיין, אנשים שאתה פוגש מסביב עסוקים בלסוע ולחזור לאיטליה, מתארים איך בילו שם נפלא,
ובשארית חייך תמיד תאמר:
"כן, שם גם אני הייתי אמור להיות, כך תכננתי". והכאב על אותו חלום אבוד ילווה אותך תמיד תמיד.
הנקודה החשובה היא שאם תבזבז את חייך בלהתאבל על חלום שלא יתגשם, לעולם לא תוכל
לראות וליהנות מכל הדברים הנפלאים והייחודיים
שיש להולנד להציע לך".

14 תגובות

  1. טלאור ב- 19/11/2018 בשעה 08:58

    וואו, מה שאת מתארת אלו לגמרי חששות שצצות לכל אמא מדי פעם.
    לשמחתי יש לי ילדה קסומה, אבל יודעת שההפתעות האלו יצוצו במוקדם או במאוחר ואני מקווה מאוד שבכלל לא תהיה ההתלבטות וישר אבחר במי שהיא ואלמד איך לעזור ולטפח אותה!

    • Dvora Gilad ב- 19/11/2018 בשעה 09:06

      תודה רבה טלאור על השיתוף וגם אם לפעמים קשה לנו זהו מצפן חשוב וחשוב לשים לב אליו.

  2. זהר גלילי ב- 24/11/2018 בשעה 08:20

    סיפור מלא השראה. תודה דבורה.

    • Dvora Gilad ב- 24/11/2018 בשעה 09:34

      תודה רבה זהר. סיפור אחר!?

  3. הילה לוי, תלתלים בלוג אופנה ב- 24/11/2018 בשעה 09:22

    איזה שיתוף מרגש.

    • Dvora Gilad ב- 24/11/2018 בשעה 09:35

      תודה הילה, שמחה שהסיפור נוגע

  4. עדנה בריל ב- 24/11/2018 בשעה 10:13

    כייף לקרוא אותך

    • Dvora Gilad ב- 24/11/2018 בשעה 11:02

      כייף לשמוע, תודה עדנה יקירה

  5. חוה לוי ב- 24/11/2018 בשעה 12:09

    קשה לקריאה וטוב שיש מי שמעלה נושאים כאלה על פני השטח – שיידעו שאינם לבד והסיפור שצרפת כל כך מתאים . הכרתי אותו ועם זאת התרגשתי לקרוא אותו שוב. תודה.

    • Dvora Gilad ב- 24/11/2018 בשעה 19:36

      תודה חוה, אכן נושא טעון, בתהליך האימון אני מנסה כמה שיותר להקל על ההורים בדרך ההורות שלהם.

  6. לירון ב- 24/11/2018 בשעה 16:45

    כל כך נכון. אני משתדלת לחיות בגישה של ״לאן נגיע עכשיו ונראה איזה יופי״ הילדים שלי הם עצמם והם לאט לאט מבשילים ואני מדשנת ומלמדת אבל בסוף הם יהיו מי שהם. נהנית לצפות בהם גדלים להיות מי שהם.

    • Dvora Gilad ב- 24/11/2018 בשעה 19:34

      תודה על השיתוף לירון, מסע חיים המסע שלנו גם כהורים, מסע שלא נגמר

  7. yael ב- 24/11/2018 בשעה 21:45

    סיפור מקסים.
    ואכן, הכאב על חוסר האהבה והכאב על הפער בין המציאות לפנטזיה הוא גדול וקשה מאוד להורים.
    בעיני, כל איש מקצוע שכותב על זה – מביא שליחות לעולם.
    כי חשוב שהורים ידעו שזה לגיטימי שככה הם מרגישים.
    תודה לך על השליחות שלך.

    • Dvora Gilad ב- 25/11/2018 בשעה 07:53

      תודה יעל על התגובה ועל החיזוק. לא פשוט לי להעלות דברים של כאב. אבל כמו שכתבת, זה חשוב כדי לאפשר להורים לקבל את הלגיטימציה הזו. תודה לך

השאר תגובה