עם כאב רב, אני שומעת הורים שמגיעים אלי לתהליך אימון, את התחושה הזו שהם לא אוהבים את הילד שלהם, או לא מסוגלים יותר להכיל אותו,
להיות בחברתו. אחת האמהות שתפה אותי שהיא לא מסוגלת לשאת את המגע של הילד שלה. החוויה היא מאד כואבת, מורכבת, כשייסורי מצפון ורגשות אשמה מלווים אותה.

כל כך הרבה זמן פנוי יש לילדים שלנו, בחופש הגדול הזה. כל כך הרבה זמן אני רואה את הילד שלי מול המחשב, מול הטלביזייה, מול הנייד שלו. כל כך הרבה זמן שהוא לא עושה שום דבר אחר. כל כך הרבה פעמים שאני מוצא.ת את עצמי מתעצבנ.ת, מעיר.ה, מתלוננ.ת, מתבאס.ת. וכועס.ת. כל כך הרבה פעמים אני…

החופש הגדול, ביטוי שאפשר לשמוע אותו בכל מיני קולות
הקול של הילדים – איזה כייף, סופסוף, שמחה והילולה
הקול של ההורים – מצד אחד איזו הקלה זו יכולה להיות שלא נצטרך
להתעסק עם שיעורי בית ומבחנים ושלא נהיה לחוצים בבוקר,
ומצד שני – איך נעסיק את הילדים, מה יהיה עם כל ההוצאות,
איך נמצא פתרונות כשאנחנו עובדים והם לא במסגרת. בהחלט מאתגר.
וישנו גם הקול של הפרעת הקשב – שאומר שאין מסגרת ואני לא יודע מה לעשות,
לא קל לי כשיש חוסר וודאות, אני משתעמם בקלות, הילד שלי יהיה כל היום במסכים ועוד ועוד.

לסיים את השנה עם תחושת הצלחה – גם הילדים שלכם יכולים! פגשתי לא מעט תלמידים, צעירים ובוגרים,
שהצליחו דווקא בחודש / חודשיים האחרונים של השנה לעשות כזה מאמץ שאפילו הם הופתעו מהתוצאות.
ייתכן ואתם מרגישים שישנה אווירה של סוף שנה… הגיוני! ייתכן והמוטיבצייה של הילד שלכם נמוכה – לא מפתיע!
ייתכן ואתם שומעים מהנוער את המשפט – מה כבר אפשר להספיק – מוכר!

אז זהו, שכן, שכן אפשר להצליח בחודשיים לעשות שינוי משמעותי. אפשר לסמן מטרה חשובה,
אפשר לקבל כלים מועילים, אפשר להצליח. ולמה אני מתכוונת כלים מועילים-
ניהול זמן,
ניהול משימות,
סימון מטרה מציאותית,
גיוס משאבים ועוד ועוד.

שינוי הרגלים הוא חלק בלתי נפרד מתהליך, מכל תהליך של אימון אישי, של אימון עצמאיות, אימון הורים וגם אימון ילדים. כן זה ההרגלים שלנו שעלולים לעכב אותנו, לגרום לנו לצעוד בכיוון שלא נכון לנו, ל'תקוע' אותנו מלהתקדם ומלהצליח. אז מה עושים? מכירות את האמונות שלנו, את ה'סיפורים' שלנו, את השדונים שלנו. פה טמון חלק משמעותי…

ילדי הפרעת קשב וריכוז מוצאים את עצמם כל יום 'מפסידים'! לא ממש מצליח להם להתרכז, הם נקלעים לתגרות חברתיות, כשאומרים שיעורי בית נהיה להם באסה, כשהם פותחים ספר חשבון הם לא רואים בעיניים, לא בוחרים אותם לתפקידים ועוד כהנה וכהנה מצבים לא נעימים. מי מכם מרגיש את הכאב של הילד שלו? מבין את התסכול שלו? רוצה לעזור…